במטרה לעודד ולהגביר את הלימוד והמחקר בנושא ביטחון היישוב בטרם מדינה וביטחון מדינת ישראל, מעניקה העמותה מדי שנה מלגות ופרסים לחוקרים ותיקים, לסטודנטים ולתלמידים:

רשימת מלגות 

• א.  מלגות עידוד לסטודנטים

העמותה מעניקה, לפי החלטות ועדת ההיגוי, מלגות בסך 5,000 - 15,000 ש"ח לסטודנטים וחוקרים בגין עבודות מחקר בנושאים שונים מתחומי העניין של העמותה. המעונינים במלגה יפנו למזכירות העמותה בדואר אלקטרוני או בטל': 03-5344284.

• ב.  פרסי תוכנית מחקרים בביטחון ישראל, תוכנית על שם רא"ל דוד אלעזר (דדו) 

פרס ראשון ושני לבתי הספר המצטיינים בפעילות לימודית-חברתית בנושאי ביטחון היישוב בטרם מדינה וביטחון המדינה (על התוכנית ראו במדור המיזמים).

• ג.  פרס מטעם 'העמותה להענקת פרס לספרות צבאית על-שם יצחק שדה'

העמותה מנהלת עבור 'העמותה להענקת פרס לספרות צבאית על-שם יצחק שדה' את כל עבודת האיסוף, המיון והבדיקה.
הפרס בסך 50,000 ש"ח, אשר נתרם מראשיתו ע"י מר ג'ק מהפר משוויץ, מתחלק מדי שנה בין שני (או יותר) כותבים ויוצרים בתחום הספרות, הקולנוע או המחזאות, בגין יצירה המתייחסת לצבא ולצבאיות.

להלן פרטים על העמותה:

'העמותה להענקת פרס לספרות צבאית ע"ש יצחק שדה ז"ל', שהוקמה בשנת 1972, פועלת להשגת המטרות הבאות:
1. עידוד היצירה המקורית הישראלית בתחום הספרות הצבאית: היסטוריה, מחקר והגות בתחום הצבאי.
2. הענקת פרס לספרות צבאית על שם יצחק שדה ז"ל.
3. הוצאה לאור של כתבי יצחק שדה.
4. הקמת ארכיון יצחק שדה.

תנאי התחרות על פרס יצחק שדה:

1. הפרס יוענק ליצירה מקורית-ישראלית בשפה העברית (ספר, לא אלבום ולא קובץ מחקרים) באחד מן התחומים:
      א. מורשת משנתו הביטחונית של יצחק שדה.
      ב. תיאוריה, מחקר והגות צבאית.
      ג. היסטוריה צבאית-יהודית.
      ד. תולדות ההתגוננות היהודית בארץ או בגולה.
      ה. זיכרונות מן השירות בכוחות המגן או בצה"ל.
      ו. יצירה על אישיות צבאית יהודית, או אישיות הקשורה לעימות הישראלי-ערבי.
2. לתחרות יתקבלו רק ספרים אשר ראו אור, במהדורה ראשונה, אחרי חודש אוקטובר של השנה הקודמת לשנת מתן הפרס.
3. מגיש הבקשה מתבקש לדווח אם היצירה כבר זכתה בפרס אחר כלשהו.
4. הפרס יוענק לספר שיימצא ראוי לכך על-ידי חבר השופטים, שייבחר על-ידי הוועד המנהל של העמותה ובכפוף לתקנותיה.

מדי שנה, בדרך כלל בחודש פברואר, מפרסמת העמותה קריאה להגשת העבודות לתחרות הפרס. בחודש נובמבר מתקיים טקס הענקת הפרסים.
פרטים על אופן הגשת היצירה ותנאי קבלתה לתחרות מתפרסמים בעיתונות.

מידע נוסף על הפרס ותנאי ההשתתפות בתחרות ניתן לקבל אצל:
הגב' דניאלה אבן, טל': 03-5344284 או 03-5358930.

להלן רשימת הזוכים בפרס מראשיתו:

תשל"ב - 1972                                                                                  
שולמית לסקוב על ספרה טרומפלדור - סיפור חייו.
פרופ' דב לוין על מחקרו שהיה לספר לוחמים ועומדים על נפשם: לחימת יהודי ליטא בנאצים.

תשל"ג - 1973
ד"ר יגאל עילם על ספרו הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. 
יוסף מאיר על ספרו מעבר למדבר.

תשל"ד - 1974
רות בונדי על ספרה השליח - חייו ומותו של אנצו סרני.
ד"ר מאיר פעיל על מחקרו שהיה לספר מן ההגנה לצבא הגנה.

תשל"ה - 1975
ד"ר שמואל קרקובסקי על מחקרו שהיה לספר לחימה יהודית בפולין נגד הנאצים.

תשל"ו - 1976
יורם צפריר על ספרו הפציעה.
רות עליאב-קליגר על ספרה המפלט האחרון (בשיתוף פגי מאן).

תשל"ז - 1977
תא"ל אביגדור קהלני על ספרו עוז 77.

תשל"ח - 1978
פרופ' יהודה סלוצקי על כתיבת ספר תולדות ההגנה.
חנוך ברטוב על ספרו דדו.

תשל"ט - 1979
פרופ' יוחנן רטנר על ספרו חיי ואני.
פרופ' ישראל גוטמן על ספרו יהודי ורשה, 1943-1939 גיטו-מחתרת-מרד.

תש"ם - 1980
צביה לובטקין על ספרה בימי כליון ומרד.

תשמ"א - 1981
חיים גורי, ז'קו ארליך, דוד ברגמן על הים האחרון - סרט תעודה של בית לוחמי הגטאות.
מוניה מרדור על ספרו רפא"ל.

תשמ"ב - 1982
פרופ' בצלאל בר-כוכבא על ספרו מלחמות החשמונאים - ימי יהודה המקבי.

תשמ"ג - 1983
פרופ' זאב הדרי ופרופ' זאב צחור על ספרם אניות או מדינה - קורות אניות המעפילים הגדולות - "פאן יורק" ו "פאן קרשנט".

תשמ"ד - 1984
אורי ברנר על ספרו לצבא יהודי עצמאי 1945-1939.
אלוף אברהם אדן ("ברן") על ספרו עד דגל הדיו.

תשמ"ה - 1985
צביקה דרור וחברי קיבוץ לוחמי הגטאות על הספר דפי עדות.

תשמ"ו - 1986
שלמה הלל על ספרו רוח קדים.

תשמ"ז - 1987                                                                                         
יצחק לוי (לויצה) על ספרו תשעה קבין: ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות.
יחידת דובר צה"ל על הסרט שתי אצבעות מצידון.

תשמ"ח - 1988
יגאל שפי על מחקרו שהיה לספר סיכת מם-מם - המחשבה הצבאית בקורסים לקצינים ב"הגנה".
מירב הלפרין ואהרון לפידות על ספרם חליפת לחץ.

תשמ"ט - 1989
ד"ר נתנאל לורך על ספרו מדינה קטנה מול מעצמה גדולה.
הדסה אביגדורי-אבידב על ספרה בדרך שהלכנו: מיומנה של מלוות שיירות.

תש"ן - 1990
ד"ר יצחק בן-ישראל על ספרו דיאלוגים על מדע ומודיעין.
פרופ' עמיה ליבליך על ספרה חוץ מציפורים.

תשנ"א - 1991 
פרופ' יהושפט הרכבי על ספרו מלחמה ואסטרטגיה.

תשנ"ב - 1992
אלוף עוזי נרקיס על ספרו חייל של ירושלים.
תא"ל יפתח ספקטור על ספרו חלום בתכלת-שחור.

תשנ"ג - 1993  
רות בקי על ספרה רולטה רוסית: קורות מניה וילבושביץ-שוחט ברוסיה.
פרופ' יואב גלבר על ספרו שורשי החבצלת: המודיעין ביישוב 1947-1918.

תשנ"ד - 1994
ד"ר יוסי לשם ועופר בהט על ספרם לטוס עם הציפורים.
ד"ר נחום בוגנר על ספרו ספינות המרי - ההעפלה 1948-1945.

תשנ"ה - 1995
אורי בן-ארי על ספרו אחרי!

תשנ"ו - 1996  
עמיעד ברזנר על ספרו ניצני השריון.
אבי קובר על ספרו הכרעה - הכרעה צבאית במלחמות ישראל - ערב 1982-1948.

תשנ"ז - 1997
פרופ' אסא כשר על ספרו אתיקה צבאית.
ד"ר עירית קינן על ספרה לא נרגע הרעב - ניצולי השואה ושליחי א"י, גרמניה 1948-1945.

תשנ"ח - 1998
נתיבה בן-יהודה על ספרה כשפרצה המדינה.
אל"מ (מיל') ד"ר שמואל גורדון על ספרו קשתו של פאריס: טכנולוגיה, דוקטרינה וביטחון ישראל.
אסנת שירן על ספרה נקודות עוז: מדיניות ההתיישבות בזיקה ליעדים ביטחוניים בטרם מדינה ובראשיתה.

תשנ"ט - 1999
ד"ר אהוד לוז על ספרו מאבק בנחל יבוק: עוצמה, מוסר וזהות יהודית.
יעקב חבקוק על ספרו עקבות בחול: גששים בדווים בשירות צה"ל.

תש"ס - 2000  
עדו הכט, על ספרו - ההבקעה המערכתית בחשיבה הצבאית הגרמנית 1870 - 1945.
שרי גל, על ספרה - ברכה פולד.

תשס"א - 2001
עזר גת, על ספרו - מקורות המחשבה הצבאית המודרנית.
משה זונדר, על ספרו - סיירת מטכ"ל.

תשס"ב - 2002
ד"ר שמעון נווה, על ספרו - אמנות המערכה: התהוותה של מצוינות צבאית.
הרב חיים סבתו, על ספרו - תיאום כוונות.
רם אורן, ציון מיוחד על ספרו - לטרון.

תשס"ג - 2003
פועה הרשלג, על ספרה איך נדלקו המדורות: סיפורו של יצחק שדה.
יותם גדות, על ספרו הקרב על ההחלטה.
אל"מ (מיל') פרופ' יהודה ואלך - ציון מיוחד על מפעל חיים בהגות ובהיסטוריה צבאית.

תשס"ד - 2004
אלוף (מיל') אורי אור, על ספרו אלה האחים שלי.
אבנר שור, על ספרו צוות איתמר.
אל"מ (מיל') ד"ר דני אשר, על ספרו לשבור את הקונספציה.

תשס"ה - 2005
פרופ' יואב גלבר, על ספרו קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948.
ד"ר עמי גלוסקא, על ספרו אשכול, תן פקודה!

תשס"ו - 2006
ועדת הפרס בחרה שני ספרים כראויים לפרס ושניים כראויים להערכה מיוחדת.
בפרס זכו: 
בר סימן-טוב (עורך), על ספרו הסכסוך הישראלי-פלסטיני: מתהליך שלום לעימות אלים 2000 - 2005.
ד"ר משה ארנוולד, על ספרו מצור בתוך מצור: הרובע היהודי בירושלים העתיקה.
בהערכה מיוחדת זכו:
רון לשם, על ספרו אם יש גן-עדן.
צבי ענבר, על ספרו מאזניים וחרב: יסודות המשפט הצבאי בישראל.

תשס"ז - 2007
טל טובי, על ספרו כמו לאכול מרק בסכין: הניסיון האמריקאי בוייטנאם 1959 - 1973.
אריה שלו, על ספרו כשלון והצלחה בהרתעה – הערכת המודיעין ערב מלחמת יום כיפור.

תשס"ח - 2008
ד"ר יצחק ארד על ספרו בצל הדגל האדום: יהודי ברית המועצות בלחימה נגד גרמניה הנאצית.
אל"מ (מיל') ד"ר יגאל אייל על ספרו מאינתיפאדה למרד 1939 - 1947: השלטון והצבא הבריטי בארץ ישראל, האקדח, הפצצה והמוקש היהודי.
ציון מיוחד ללא פרס ל:
מאיר פינקל על ספרו על הגמישות: הגמישות כמפתח להתמודדות עם הפתעה טכנולוגית ותורתית בשדה הקרב.

אלה שני הזוכים לשנת תשס"ט 2009 בפרס יצחק שדה לספרות צבאית:

1. גרינגולד צביקה ועמי דור און על ספרם כוח צביקה: 24 שעות של גבורה במלחמת יום הכיפורים, בן שמן, מודן 2008.
2. גיורא רום על ספרו צבעוני ארבע, תל אביב, משכל 2008.

מדברי תא"ל (מיל') ד"ר אפרים סנה במעמד חלוקת הפרסים:
בינואר 1946 כתב יצחק שדה על הגבורה, ובין השאר אמר כך:
"היסוד שבגבורה אינו האומץ, אלא הנכונות להקרבה עצמית. לאומץ שבגבורה יכול להגיע גם האיש המפחד אם חזקה בו נכונות ההקרבה. הפחד הוא מעצור והאיש הנכון יתגבר גם על המעצור הזה".
"לא הפחדנות היא היפוכה של גבורה אלא האנוכיות".
"הגבורה היא קודם כל מידה מוסרית".

שני הספרים שבהם בחר חבר השופטים עניינם הוא הגבורה. ספרו של צביקה גרינגולד הוא סיפור גבורתו של לוחם השריון העומד יחידי מול גלי השריון הסורי. ספרו של גיורא רום הוא סיפור גבורתו של לוחם אווירי. טייס קרב המתמודד מול אימי השבי המצרי, מתגבר על נכותו ושב לפקד תוך שנה על טייסת סקייהוקים במבחנה העליון – מלחמת יום הכיפורים.
לא רק שני סיפורי גבורה יש כאן אלא גם סיפורים של מנהיגות. מנהיגות במלחמה, שאין מאתגרת ממנה. בין אם המדובר בטייסים או בצוות של טנקיסטים שהתקבץ בנסיבות הקרב לטנק אחד ולא ידעו שמו של מפקדם עד שהאיר השחר ותם הקרב - אחד הוא מבחן המנהיגות. היכולת להניע אנשים לפעולה עד להקרבת חייהם בכוח הדוגמה האישית, המקצועיות וידיעת המטרה. גם על דמות "המפקד שלנו" אמר יצחק שדה את דברו במאמר בשם זה בשנת 1943:
"שלטון המפקד שלנו הוא שלטון הבא מתוך הכרת השורה במפקדה. זהו רצון טוב שנהפך לחוק ולמשמעת. והמפקד צריך באישיותו לגלם את הרעיון שלמענו אנו נלחמים. למפקד שלנו אין כל זכויות יתר תמורת חובות היתר המוטלות עליו: אחריות גדולה, ובשעת קרב – יתר סיכון".

סיפוריהם של צביקה גרינגולד וגיורא רום מתרחשים במלחמת יום הכיפורים. 36 שנה חלפו מאותה מלחמה שהיתה לי, כמו לבני דורי, החוויה המעצבת של חיינו. קו דק עבר במלחמה זו בין הישועה לחידלון. הצירוף של גבורת לוחמים ומנהיגות קרבית הוא שמתח את הקו הזה. גם לתיעוד ההיסטורי האותנטי, האישי מאד, של הצלת המדינה ויושביה באוקטובר 1973, תורמים רבות שני הספרים שמצאנו ראויים לפרס.

שלושים וארבעה ספרים היו מונחים לפנינו בעת שהתחלנו את עבודתנו כחבר השופטים, לשותפי אלה אני מבקש להודות על עבודה נעימה בצוותא. מרביתם הגדולה ספרים טובים ומעניינים שנכתבו בכישרון ובידענות. כמה מהם אף יהיו מקור הסתמכות חשוב לכל מחקר עתידי של מלחמות ישראל. אבל השיקול שעמד לנגד עינינו היה לא רק התרומה הסגולית של הספר אלא גם מהו המסר שמתן הפרס משדר. כי מתן פרס יצחק שדה אינו יכול להיות אך ורק תוצאה של שפיטה ספרותית והשוואה מקצועית. מתן הפרס הוא מסר. ומסר זה חייב להיות ברוחו של מי שהפרס נושא את שמו – האלוף יצחק שדה, האיש שנתן את המימד המוסרי ללחימתם של היהודים על חירותם. אנו בתקופה שבה האנוכיות, הלוא היא היפוכה של הגבורה, פושה בחברה שלנו ואף זוכה לעידוד תקשורתי. כוונתי לתוכניות הריאליטי המעלות על נס את האנוכיות והעורמה. אנו בתקופה שמנהיגות אמיצה ונותנת דוגמה נדירה מאד בישראל.

על כן ראינו לנו כציווי לכיבוד זכרו ומשנתו של יצחק שדה להעניק את הפרס לשני ספרי גבורה ומנהיגות: לכל אחד משני הספרים מצא חבר השופטים נימוקים טובים לבחירתם אותם ישמיעו מיד חברי לצוות. אבל חובתי היתה לשתף אתכם בשיקול העיקרי והמכריע: שימור האש של מדורת יצחק שדה.

מנימוקי הזכייה לגבי הספר כוח צביקה: 24 שעות של גבורה במלחמת יום הכיפורים מאת צביקה גרינגולד ועמי דור און:
בימי נעורי עיינתי חזור ועיין בספר "תולדות האנושות" של ואן לון. בסוף הפרק על נפוליאון, הוא כותב בערך כך: מהספרים הרבים שנכתבו עליו תלמדו עובדות רבות. אבל, חשוב יותר "להרגיש" את ההיסטוריה מאשר לדעת אותה. מוטב שתחכו עד שתוכלו לשמוע זמר טוב שר את השיר "שני גרנדירים". המילים חוברו ע"י היינה, המוסיקה חוברה ע"י שומן. לכו ושמעו אותו ואז תבינו מה שאלף כרכים אולי לא ילמדוכם.
יפים דברים אלו על ספרם של צביקה גרינגולד ועמי דור-און "כוח צביקה". צביקה סיפר ועמי כתב. במרכזו סיפור אישי של לוחם המתאר בצורה סיפורית מרתקת, בשפה פשוטה וכובשת, 40 שעות בחייו האישיים של צביקה (ב-6 -7 אוקטובר). 40 שעות המחברות למסכת אחת את הלחימה ברמת הגולן, את מרד גטו ורשה, את השואה, ואת השורדים ממנה: אביו ואמו של צביקה. התיאורים האישיים נותנים לנו "להרגיש" לא רק את שדה הקרב, לא רק את ביטויי הגבורה, לא רק את לחימת הטנק הבודד, לא רק את לחימת אנשי השריון, לא רק את הרוח שהביאה להצלת רמת הגולן ולמניעת "חורבן בית שלישי", כפי שחשבו כמה בהנהגה בימים ההם. הספר גם נותן לנו להרגיש ולמשש ממש ביד מספר לקחי יסוד לתורת הביטחון שלנו, ברמה האסטרטגית וברמה האופרטיבית. כל קורא ולקחיו, כל קורא מתפעם מקטע שיא אחר בספר, וקטעים אלו רבים וגם בכך יחודו של הספר.

אני רוצה להמחיש את הקטע שלי, את השיא כפי שאני הרגשתי אותו. ב-7 אוקטובר המחבר העייף, הפצוע, עושה דרכו מערבה, ממחנה נפח לעבר מחנה עליקה, וכך הוא התיאור (שאני מקצרו): "ראיתי את הצבא שלי מוכה, חבול עד אין בו מתום – נסוג. לאורך הכביש ראיתי מקבצים קטנים, שנים שלושה טנקים שלנו, נטושים ודוממים, קני תותחיהם שמוטים, כאילו איבדו תקווה, כאילו נכנעו לאויב, מובסים ושותקים. בשולי הכביש צעדו אט אט , בצעדים כבדים ועייפים, עשרות חיילים, עיניהם מושפלות, רובם בלי נשק, בלי כובעי פלדה... אחדים בגופיות בלבד; חיילים מרוטים נעים בלי מטרה מוגדרת, מחפשים נתיב היחלצות מאימי המלחמה... על הכביש נעו לכיוון ישראל משאיות קטנות וגדולות, מתנהלות כאובדות דרך, לא בשיירות צבאיות סדורות, אלא כל אחת לנפשה; על הדפנות של אחדות מהן נתלו בשארית כוחותיהם חיילים המבקשים למלט את נפשם במהירות, לחזור הביתה, להגיע לגשר בנות יעקוב, לתחומי ישראל, אל הביטחון היחסי. הבריחה הזאת, מנוסתו המבישה של מה שהיה אך לפני זמן קצר צבא, הפכה את קרבי. צבא שלם, הצבא שלי, חיפש כל דרך להימלט מן המערכה, מן הפחד, מן המוות... בקיצור עדר ענק בלי רועה, בלי מנהיג, בלי מפקד שייטול אחריות. מן מראה זוועה של שיירה צוענית, מבולגנת, לא מאורגנת, מחפשת מחסה. הצבא נסוג בתחושה של תבוסה, צה"ל המובס שלי... שם, נוכח המראות האלה, מחשבותיי והערכותיי בנוגע לעוצמתה של מדינתי ושל מנהיגיה נמוגו והתפוררו".

ה-NEVER AGAIN עולה כאן בזעקה, כזעקה של המחבר על השואה, ועמה לקח היסוד: העוצמה  הביטחונית שלנו, עם הנהגה אחראית, עם אותה רוח של יצחק שדה ושל צביקה בשדה הקטל של רמת הגולן – היא הערובה היחידה לכך!
ועל כל אלו החלטנו להעניק לספר את הפרס ע"ש יצחק שדה.

מנימוקי הזכייה לגבי הספר צבעוני ארבע מאת גיורא רום:
קל ומהנה לכתוב את הנימוקים לבחירת הספר צבעוני ארבע, מאת גיורא רום. עבורי זוהי הנאה צרופה. אני שמחה לכן על שזכיתי לקרוא את הספר ועוד יותר על שעלה בחלקי ונתבקשתי להתכנס לכתיבת הנימוקים לזכייתו. הספר צבעוני ארבע מאת גיורא רום נקרא בשקיקה ובעניין רב. זהו ספר חשוב ומרתק הכתוב היטב ושמחתי למצוא אותו, יחד עם חבריי לוועדת השיפוט, ראוי ביותר לפרס. ראוי ביותר, משום שהספר ראוי לשלושה פרסים – או ליתר דיוק הספר ראוי לַפרס משלושה טעמים שונים, שכל אחד מהם יכול היה לזכותו בפרס. הטעם האחד – הספר ראוי לפרס יצחק שדה בהתוותו את מסלול השבי כחלק מהתמודדות עם הוויה הנגזרת מפעילות צבאית. אך הרבה מעבר לכך, הספר ראוי לפרס משני טעמים נוספים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו: הוא ראוי לפרס על איכותו הספרותית, והוא ראוי לפרס על איכותו ההומניסטית, האנושית. שלושה טעמים אלה הופכים את הספר ליוצא דופן באיכותו בוודאי בקורפוס היצירה הישראלית, ואולי גם על מדף הספרים הבינלאומי. וברשותכם אפרט בקצרה, ככל שהזמן מאפשר לי.

אתחיל בטעם הראשון, של היות הספר ראוי לפרס כספר שעניינו ספרות צבאית. אינני אשת צבא, אך ברור לכל שמבחינה צבאית, נפילה בשבי האויב צריכה להילקח בחשבון בכל פעולה צבאית המתבצעת מעבר לקווי האויב. הספר צבעוני ארבע מתאר מהלך שלם של מפגש עם מציאות בלתי נתפסת זו. בתוך כך, מתבהרת סדרה של מסקנות, בבחינת הוראות עשה ואל תעשה בכל הנוגע לאפשרות הנפילה בשבי. ואביא לכך רק שלוש דוגמאות מני רבות:
הדוגמה האחת נוגעת לשלבי ההיערכות לקרב, לשלבים של טרם היציאה לפעולה מעבר לקווי האויב. למשל: מה אסור שייפול לידי האויב במקרה של נפילה בשבי? מה עלול להסגיר עובדות שראוי לא להסגירן? פרטים שוליים לכאורה, שנראים חסרי חשיבות בחיי היומיום, מקבלים משמעות של חיים ומוות בתוך מסגרת השבי. תלוש משכורת או אישור של ביקורת תקינות עלולים לחרוץ גורלות.
דוגמה שנייה עוסקת בעורף. כל המתרחש והמתפרסם בעורף בזמן שאחד מבני הארץ שרוי בשבי, כך למדנו מקריאת הספר, מקרין באופן ישיר על גורלו של השבוי. כך עומדת גם היום לפתח שאלת פעולתם של כלי התקשורת והצנזורה הצבאית בזיקה לעובדה שבן מבנינו נמצא בימים אלה שבוי בשבי האויב, וכל מידע שמתפרסם עלול לשמש את שוביו כנגדו.
דוגמה שלישית מתייחסת לשאלת ההכנה המקצועית שניתנת ללוחמים אודות מצבי שבי. מה יודע הלוחם על מצבי השבי בצאתו אלי קרב? האם יש דרך להכין את הלוחמים למצבים כאלה? אם כן, מהי הדרך הנכונה ומהי ההכנה הנדרשת? שאלות אלה ודאי נידונות בקרב מקבלי ההחלטות – והספר בוודאי מהווה אבן דרך חשובה בתוך מסורת הלימוד וההכנה של הלוחם למצבי שבי.
שלוש הדוגמאות שהבאתי הן רק מקצת הסיבות מדוע הספר צבעוני ארבע חשוב להעשרת הידע הצבאי, שהרי ניתן להפיק ממנו סדרה של לקחים שיש ללומדם ולשננם בפני העתידים לצאת לקרב מעבר לקווי האויב.

הטעם השני שבעטיו מצאנו את הספר ראוי לפרס, הנו בזכות איכותו הספרותית. איכותו הספרותית של הספר ניכרת בכל הפרמטרים מרכזיים המכוננים יצירה ספרותית: מבחינת הסיפור - הספר צבעוני ארבע מתאר חוויית חיים קיצונית ונדירה, המעמתת את המחבר עם מציאות משתנה בעלת חוקים וכללי משחק נעלמים אשר תובעים התמודדות תוך בדיקה מחודשת של ידע קודם והתוויה של ידע חדש. במציאות כזו מקומות, חוויות, תפקידים קודמים ומערכת חיים שלמה אליה השתייך האדם – כל אלה נמחקים לחלוטין, ובמקומם מופיעה מערכת חדשה הבנויה על ערכים שונים, תפיסות אחרות, רגשות שליליים, ויותר מכל עם סטנדרטים ונורמות אחרות. מהמקום הגבוה ביותר בשמים, המקום של בעל השליטה האולטימטיבית הקרוב ביותר לאלוהים, צולל המספר אל המקום הנמוך ביותר, בסמוך לשאול, אל המקום בו הוא נעדר כל שליטה, מוגבל בתנועתו, כמעט נעדר קיום, כמעט נעדר חיים, שבוי בידי כולאיו ונתון לחקירותיהם ולעינוייהם אך גם לחסדיהם. עם שובו של הסופר השבוי ארצה מתחיל המהפך חזרה, הכולל מאבק לכניסה מחודשת לתוך מסגרת החיים הקודמת ממנה נשלף. שני מהפכים קיצוניים אלה מקנים לספר איכויות של יצירת מסע מרתקת. וכמו כל ספר מסע משובח הספר מעמיד במבחן את השאלות הבסיסיות של קיומנו האנושי ושל זהותנו כפרטים בחברה האנושית.
מבחינת דרכי המבע הספרותיות - הסופר גיורא רום ניחן בכשרון כתיבה סיפורי מעולה המתבטא באופן ארגון הסיפור בזמן הכרונולוגי, הן של המציאות המתוארת והן של המציאות הספרותית הנקראת, ובאופן השימוש הנרחב בלשון עשירה ומרובדת. כתיבתו פונה אל הליכי החשיבה של ההיזכרות ושל התכנון – של העבר ושל העתיד, ומהם נטווה המארג של המהלכים המהווים את ההווה. כתיבה מורכבת זו מאפשרת לקורא להבין ולהתחבר עם מכלול ערכיו של הסופר, עם תפיסת עולמו המושגי, האתי, הרגשי והנפשי של הסופר, והופכת את הקריאה לעבה ועמוקה, לכזו שיש עמה הזדהות, פרשנות, חשיבה ומקום לשקולים של אלטרנטיבות ביחס לציר המרכזי של הסיפור המתפתח בזמן ובמרחב.
מבחינת העריכה - ניכר שהספר נערך ביד אוהדת, חמה ורגישה, אך לא פחות מכך גם ביד אמונה, מקצועית ומוקפדת. עריכה כזו נוגעת בַּעקביות של המימדים הספרותיים השונים, אך גם הופכת את המעשה הסיפורי המתואר על כל פרטיו למכלול משמעותי אחד, בעל רצף, בעל משמעות, בעל הצדקה מלאה. כתוצאה מכך הסופר מצליח לסחוף את הקורא יחד עמו אל עברו.
ראינו אם כך כיצד הסיפור עצמו, דרכי המבע הספרותיות בהן נוקט המחבר כדי להביע ולבטא את סיפורו, והעריכה הספרותית, מקנים לספר את איכותו הספרותית הגבוהה.

ובכך הגענו לטעם השלישי שבעטיו מצאנו את הספר ראוי לפרס, והוא הטעם של איכותו ההומניסטית, האנושית של הספר. הכתיבה של גיורא רום מלווה בתיאור מפורט של המהלך החשיבתי המצדיק את הפעולה המתוארת אך גם מערער עליה. הרבדים השונים שהסיפור מתקיים בהם בו זמנית, משקפים את המורכבות של החוויה ואת אנושיותה. בתוך עולם אפל של פחד, שנאה ורצון לנקמה, מקפיד הסופר לגלות את נקודות המגע והחיבור, את רקמת הסקרנות והקרבה האנושית, שהן מעל לכל דעה קדומה ומעל לרובד המובן מאליו של יחסי שבוי-שובה. ביצירה מתגלים לכן גם פניהם החבויים האמיתיים של בני האנוש. לעולם לא אשכח את תמונת הטיפול של נדיה בבהונותיו של הסופר, כמה רוך וכמה ערגה חבויים בתוך הדיווח הענייני שהסופר מוסר בעמ' 51.

בזכות כל האיכויות שמניתי, עוקב הקורא בדריכות ובעניין אחר המתרחש עמוק בתוך מחוזות החשיבה, האסוציאציות, המראות, הצלילים והתחושות. האירועים נחרתים אצל הקורא כפי שהם נחוו על ידי המספר עצמו, בעוצמות או בטשטוש, ביאוש או בתקווה, באופן אמין, קולח ומרתק.
על כל אלה מצאנו אנו, חבר השופטים בפרס, את הספר ראוי לפרס יצחק שדה.

לראש הדף >>